1. הבקשה שלפניי עניינה במחלוקת "משולשת" בין שני עורכי-דין ולקוחם, באשר לשכר-הטרחה לו זכאים עורכי-הדין בגין ייצוג הלקוח בתביעה משפטית. אלו הם הפרטים הצריכים לעניין: המשיב 1 (להלן: הלקוח) הגיש תביעה נזיקית נגד מעבידו בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת עבודה. בתחילה, ייצג אותו בתביעה זו המשיב 2, עורך-דין במקצועו (להלן: עורך-הדין הראשון), אולם הוא התפטר במהלך ניהול ההליך, והמבקש, גם הוא עורך-דין במקצועו, קיבל על עצמו את המשך הייצוג בתביעה (להלן: עורך-הדין השני).
2. בסופו של דבר התקבלה התביעה האמורה ולזכות הלקוח נפסק סכום של 361,425 ש"ח. למרות שבתחילה סוכם בין הלקוח לעורך-הדין השני כי שכר-הטרחה שבו יחויב הלקוח יעמוד על 20% מן הסכום שיפסק בתביעה, בפועל גבה עורך-הדין מהלקוח סכום של 61,425 ש"ח בלבד, המהווה פחות מ-20% מסכום הזכייה בתביעה. בהמשך, הגיש עורך-הדין הראשון תביעה נגד הלקוח, בה עתר לקבלת שכר-טרחה עבור כלל השירותים המשפטיים שהעניק לו, ובכלל זאת, בעבור ייצוגו בתביעת הנזיקין האמורה. הלקוח, מצידו, שלח הודעת צד ג' לעורך-הדין השני, בה טען כי במידה ויחויב בתשלום שכר-טרחה לעורך-הדין הראשון, יהיה עליו (עורך-הדין השני) לשאת בתשלום זה. כן טען הלקוח כי בהסכם מאוחר שנערך בינו לבין עורך-הדין השני אישר עורך-הדין את התחייבותו להחזיר כספים לעורך-הדין הראשון בגין חלקו בייצוג ואף התחייב לייצג את הלקוח בחינם בתביעת עורך-הדין הראשון. עורך-הדין השני, מצידו, טען כי הבהיר ללקוח בעבר שלא יהיה מוכן להפריש לעורך-הדין הראשון כל תשלום וכי הלקוח הסכים לתנאי זה לקבלת הייצוג. כן כפר הוא בפירושו של הלקוח להסכם שהוזכר לעיל.
3. בית משפט השלום (כב' השופט ש' לבנוני) דן בתביעת עורך-הדין הראשון נגד הלקוח, ובין היתר נדרש לסוגית שכר-הטרחה לו זכאי עורך-הדין בעבור השירותים המשפטיים שהעניק לו במסגרת תביעת הנזיקין. לצורך הכרעה בתביעה הורה בית המשפט ללשכת עורכי-הדין במחוז חיפה, מכוח סמכותה הסטטוטורית לפי סעיף 89 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק), לערוך חוות-דעת בנושא (להלן: חוות-הדעת).
חוות-הדעת התייחסה לסוגית שכר-הטרחה של עורך-הדין הראשון בכללותה. בהתייחס לשאלת גובה שכר-הטרחה הראוי בגין הטיפול בתביעת הנזיקין נקבע בחוות-הדעת כי אף שעורך-הדין השני גבה מן הלקוח סכום הנמוך מהסכום שהגיע לו על-פי ההסכם ביניהם, הרי שלצורך קביעת חבותו של עורך-הדין השני ללקוח כעת, יש להביא בחשבון את המצג האמור שהציג עורך-הדין בפני הלקוח לפיו יהיה מוכן לייצגו במידה וייתבע על-ידי עורך-הדין הראשון וכי יביא בחשבון שכר-טרחתו את הסכום שהלקוח יחויב לשלם לעורך הדין הראשון, במידה ואכן יחויב. בסופו של דבר נקבע בחוות-הדעת כי לאור הנסיבות זכאי עורך-הדין הראשון לקבל שכר-טרחה בשיעור של 12% מהסכום הכולל שנפסק בתביעה, וכי בסכום זה ישאו הלקוח ועורך-הדין השני כך שהלקוח ישלם 75% מן הסכום ועורך-הדין השני ישלם 25% מן הסכום. לפי חישוב זה חויב עורך-הדין השני לשלם לעורך-הדין הראשון סך של 10,824 ש"ח בתוספת מע"מ.
4. נקודת המוצא של בית משפט השלום בבחינת הסוגיה היתה כי כל אחד מעורכי-הדין זכאי לשכר בגין ייצוגו של הלקוח, והוא פירש את חוות-הדעת כך שעולה ממנה כי השכר הראוי בגין הטיפול הכולל בתביעה הוא 20% מן הסכום שנפסק לטובת הלקוח. באשר לחלוקת השכר בין שני עורכי-הדין אימץ בית המשפט את ההמלצה כי מתוך סכום זה יהיה עורך-הדין הראשון זכאי ל-60% (דהיינו: ל-12% מתוך 20%), ובהתאם לכך קבע כי עורך-הדין השני יהיה זכאי ל-40% מן הסכום (דהיינו: ל-8% מתוך 20%). בית המשפט סקר את ההתפתחויות שחלו במערכת החוזית שבין הלקוח לעורך-הדין השני, ולבסוף קיבל את עמדת הלקוח כי בניגוד להסכמות הראשוניות ביניהם, ההסכם המאוחר שהוזכר לעיל עיגן את דרישת הלקוח לכך שבסופו של דבר ישלם שכר טרחה אחד ולא שכר כפל, וכי במסגרת הסכם זה הביע עורך-הדין השני את העמדה כי ככל שתתקבל תביעת עורך-הדין הראשון, בניגוד לציפייתו, הרי ששכרו שלו יופחת. אשר להנחה שהעניק עורך-הדין השני ללקוח (כאמור, עורך-הדין השני גבה מן הלקוח פחות מ-20% מסכום הזכייה) סבר בית המשפט כי אין להתחשב בהנחה זו, כך שגם עורך-הדין השני זכאי לקבל שכר-טרחה הנגזר מאותו בסיס שממנו נגזר השכר לעורך-הדין הראשון. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי עורך-הדין השני זכאי לשכר ראוי בשיעור של 40% משכר כולל של 84,573 ש"ח, דהיינו לסך של 33,829 ש"ח, וכי משגבה הוא מן הלקוח שכר בסך של 61,425 ש"ח, עליו להשיב ללקוח את ההפרש בין שני הסכומים, בסך של 27,596 ש"ח.
5. הן הלקוח והן עורך-הדין השני ערערו על פסק-דין זה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין) מצא לנכון להתערב בסוגיה אחת בלבד מבין כלל הסוגיות שנדונו בפסק דינו של בית משפט השלום: אשר לחלוקת השכר בין שני עורכי-הדין סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין מדובר בחלוקה סבירה, וציין כי הוא שותף גם לעמדת בית משפט השלום לפיה אין מקום למחשבה שעל הלקוח היה לשלם בסך-הכל יותר מאשר שכר טרחה אחד. עם זאת, ציין בית המשפט כי בעוד שבחוות-הדעת הומלץ כי בשכר-הטרחה של עורך-הדין הראשון ישאו הלקוח ועורך הדין השני בחלוקה של 75% ו-25% (בהתאמה), הרי שבית המשפט לא התייחס לעניין זה והסתפק בקביעה כי על עורך-הדין השני לבצע השבה של היתרה מעבר ל-40% שקיבל. בסוגיה זו בלבד קיבל בית המשפט את ערעורו של הלקוח: נקבע כי בית המשפט היה צריך להתייחס גם לשאלה האם הלקוח זכאי להשבה ביחס לסכום שעליו לשלם לעורך-הדין הראשון, ומכאן כי מעבר לסכום שעורך-הדין השני חויב להשיב ללקוח על-פי פסק דינו של בית משפט השלום, יש לחייבו לשאת גם ב-25% משכר-הטרחה של עורך-הדין הראשון, כפי שנקבע בחוות-הדעת. לפיכך, הורה בית המשפט כי עורך-הדין השני ישיב ללקוח, לאחר שיוברר כי הלקוח שילם את מלוא שכרו של עורך-הדין הראשון, סכום נוסף של 10,842 ש"ח בתוספת מע"מ, המהווה כאמור 25% משכרו של עורך-הדין הראשון. בשאר העניינים החליט בית המשפט לדחות הן את ערעורו של הלקוח והן את ערעורו של עורך-הדין השני.
6. על פסק דין זה הגיש עורך-הדין השני את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי כעת. בבקשתו, מציג עורך-הדין שלוש שאלות משפטיות עקרוניות המתעוררות לטענתו במקרה דנן:
ראשית, שאלת מעמדה המשפטי של חוות-דעת מטעם לשכת עורכי-הדין המוגשת מכוח סעיף 89 לחוק. לדבריו, בשל מומחיותה של לשכת עורכי הדין בנושא שכר-טרחתם של עורכי-דין, ראוי להעניק לחוות-דעת מטעמה בנושא זה מעמד של בכורה ולסטות ממנה רק במקרים קיצוניים וחריגים. במקרה דנן, טוען המבקש כי שגו בתי המשפט בכך שלא העניקו את מלוא המשקל לחוות-דעתו של המומחה, ובמקום זאת סטו ממנה באופן לא ברור ולא מנומק והגיעו לתוצאות אבסורדיות ובלתי-צודקות.
שנית, שאלת קיומה של מגבלה כלשהי על גובה שכר-הטרחה שלקוח מחויב בתשלומו בגין ייצוגו בתביעה נזיקית, מקום בו הוא נעזר בשירותיו של יותר מעורך-דין אחד. לדברי המבקש, בניגוד להסדר הקיים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בדין הכללי אין כל מגבלה על גובה שכר-הטרחה הכולל שבו עשוי לקוח להיות מחויב בתמורה לשירותים משפטיים שהוא מקבל, ועל כן, מתבקש כי כאשר לקוח נעזר ביותר מעורך-דין אחד, כל עורך-דין יהיה זכאי לשכר-טרחתו הראוי או המוסכם ללא קשר לשכרו של עורך-הדין האחר.
שלישית, השאלה האם ראוי ליצור מגבלות על חופש העיסוק של עורכי-דין ועל אוטונומיית הרצון הפרטי של הלקוח במעבר בין עורכי-דין, כגון אלו הנובעות מפסקי הדין שניתנו בפרשה זו. בהקשר זה טוען המבקש כי פסקי הדין של הערכאות דלמטה יוצרים עבור עורכי-דין תמריץ שלילי ליטול על עצמם לייצג לקוח אשר בא-כוחו הקודם החליט להתפטר מייצוגו, דבר אשר יפגע הן בציבור עורכי-הדין והן בציבור הלקוחות הפוטנציאליים.
לגופו של עניין טוען המבקש כי בעוד שמחוות-הדעת של המומחה עלה כי הוא זכאי לשכר-טרחה בסך של 48,739 ש"ח, וכי על הלקוח לשאת בשכר-טרחה העולה על שכר-הטרחה שהיה משלם אילו היה נעזר בשירותיו של עורך-דין אחד בלבד, הרי ששתי הערכאות, וערכאת הערעור בפרט, הגיעו למסקנה כי הוא זכאי לשכר-טרחה נמוך יותר (סכום של 33,829 ש"ח - לשיטת בית משפט השלום, וסכום של 21,143 ש"ח - לשיטת בית המשפט המחוזי). בנוסף, לא רק שנקבע כי אין מקום לחייב את הלקוח בשכר-טרחה העולה על 20% מסכום הפיצוי שנפסק לטובתו, בפועל חויב הלקוח בסכום הנמוך אפילו משיעור זה.
7. לאחר שעיינתי בבקשה, בחוות-הדעת מטעם לשכת עורכי-הדין ובפסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בניגוד לטענת המבקש, איני סבורה כי מתעוררות במקרה זה שאלות עקרוניות ובעלות השלכות רוחב, אשר עשויות להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אסביר את עמדתי:
סעיף 89 לחוק מעניק ללשכת-עורכי הדין סמכות לחוות דעתה בשאלות הנוגעות לשכר-טרחתו של עורך-דין, ככל שהיא נדרשת לעשות כן על-ידי בית משפט, בית דין, בורר, גוף או אדם בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית. המבקש מכיר בכך שסעיף זה אינו מעניק ללשכה מעמד של בורר או פוסק, אולם הוא סבור כי יש להעניק לה מעמד של בכורה ועל כן, כי ראוי לסטות מהמלצתה רק במקרים חריגים וקיצוניים. איני סבורה כי יש לקבוע כך. מטבע הדברים, לאור מומחיותה של הלשכה בנושא שכר-טרחתם של עורכי-דין, יטה בית המשפט (או כל גוף או אדם אחר שביקשו את חוות-דעתה) להעניק לחוות-דעת זו משקל משמעותי בהכרעתו. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שבסופו של דבר, ההכרעה בסוגיה שהונחה לפתחו של אותו גוף שביקש את חוות-הדעת הינה בסמכותו שלו בלבד, ועל כן, השאלה האם ובאיזו מידה לאמץ במקרה שלפניו את חוות-דעתה של הלשכה, נתונה באופן מלא לשיקול-דעתו. איני סבורה כי יש מקום לקבוע כלל גורף לפיו ניתן יהיה לסטות מחוות-דעת כאמור רק במקרים קיצוניים. בענייננו, הערכאות דלמטה נעזרו בחוות-הדעת מטעם הלשכה ובסופו של דבר בחרו לאמץ אותה באופן חלקי. שתי הערכאות נימקו וביססו את הכרעותיהן, ועל כן, איני סבורה כי השאלה שהוצגה על-ידי המבקש אמנם מתעוררת כאן. אוסיף, כי גם אם נפלה טעות כלשהי בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומבלי לקבוע כל עמדה בעניין, אין דבר זה כשלעצמו מהווה עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו לדוגמה: רע"א 5568/92 שיכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ, תק-על 92(4) 107; רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, תק-על 98(3) 73, 74).
אשר לשאלה האם יש מקום לקבוע מגבלה כלשהי על גובה שכר-הטרחה שלקוח יחויב בתשלומו כאשר הוא נעזר בשירותיו של יותר מעורך-דין אחד: מבלי לשלול את האפשרות כי שאלה זו אמנם תתעורר במקרים מסוימים, לא מצאתי כי נדרש להכריע בה במקרה שלפנינו. בפסק דינו ציין בית משפט השלום כי "אין בדעתי להכריע בשאלה האם תיתכן בכלל האפשרות כי לקוח ישלם, בסופה של דרך, שכר-כפל", והביע את דעתו כי ככל שתיתכן אפשרות כזו, הנחזית להיות חריגה, יש ליתן לה ביטוי חוזי מובהק - דבר שלא לא אירע לטעמו במקרה הנוכחי (פסקה 28 לפסק הדין). אף בית המשפט המחוזי התייחס לסוגיה זו וציין כי הוא שותף לעמדת בית משפט השלום לפיה אין מקום למחשבה שבמקרה הנוכחי היה על הלקוח לשלם יותר מאשר שכר-טרחה אחד (פסקה 14 לפסק הדין). ניתן לראות, אם כן, כי שתי הערכאות לא הכריעו בשאלה העקרונית האמורה באופן מפורש, ולו מן הטעם שנסיבותיו של המקרה הנוכחי לא העלו צורך בכך. קביעותיהן בהקשר זה נגעו למקרה שהובא בפניהן בלבד. בנסיבות אלו, משמדובר בשאלה תיאורטית שההכרעה בה אינה חיונית לצורך המחלוקת שלפנינו, איני סבורה כי יש מקום להעמידה לדיון בגדרה של הבקשה הנוכחית.
לבסוף, לא שוכנעתי כי המקרה הנוכחי אמנם מעורר שאלות בנוגע לחופש העיסוק של עורכי-דין ולאוטונומיית הרצון הפרטי של לקוח במעבר בין עורכי-דין. גם בהינתן תוצאתו של הסכסוך הנוכחי, הן ציבור עורכי-הדין והן ציבור הלקוחות הפוטנציאליים חופשיים לכלכל את צעדיהם באופן שישרת בצורה מיטבית את האינטרסים שלהם - כלכליים ואחרים. יחד עם זאת, אוסיף, כי מקרים כגון זה מלמדים כי בעריכת הסכם שכר-טרחה בין עורך-דין ללקוח, חשוב להקפיד, בין היתר, על שניים: ראשית, על כך שבהסכם תיכללנה הוראות שתסדרנה את דרך קביעת שכרו של עורך-הדין למקרה שבו, מטעם כלשהו, יופסק טיפולו לפני סיום (וראו: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 212, 272-273 (2001)); ושנית, ככל שמדובר בהסכם בין לקוח לעורך-דין המחליף עורך-דין קודם שייצג את הלקוח באותו הליך, מוטב להקפיד על כך שתיכלל בהסכם התייחסות ברורה לשאלת חלוקת השכר בין עורך-הדין הראשון לעורך הדין השני. הקפדה על שני אלו תצמצם את הסיכוי שהצדדים יחשפו בהמשך לתביעות בנושאים אלו, על ההוצאות הכרוכות בהן, ובעקיפין תתרום להבטחת חופש העיסוק של עורך-הדין מחד גיסא, ואוטונומיית הרצון הפרטי של הלקוח, מאידך גיסא.
הבקשה נדחית, איפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות.
ניתנה היו, ט"ז בשבט תשס"ז (4.2.07).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ